החלטה בתיק עב"ל 9574-10-12

1.   לפני בקשת המבקש מיום 10.10.12 להארכת המועד להגשת ערעור על פסק דינו של בית הדין האזורי בחיפה מיום 4.4.12 (השופט אלכס קוגן ונציגי הציבור גב' לאה קורן ומר אורי קידר;ב"ל 2917-08 ).

הרקע לבקשה

2.   תביעתו של המבקש לתשלום קצבת שאירים נדחתה על ידי המשיב, המוסד לביטוח לאומי (להלן- המוסד), במכתבים מיום 21.5.07 ומיום 6.11.07. זאת מן הטעם העיקרי כי אשתו המנוחה של המבקש - הגב' רסימה גוואי ז"ל (להלן- המנוחה) לא צברה תקופת אכשרה כ"עובדת מבוטחת" טרם פטירתה, בהתאם לסעיף 253 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה- 1995 (להלן- החוק). 

3.   כנגד החלטה זו של המוסד הגיש המבקש תביעה לבית הדין האזורי, במסגרתה טען, בין היתר, כי טרם פטירתה, אשתו המנוחה קיבלה קצבת נכות כ"עובדת מבוטחת", ובהמשך קיבלה קצבת זקנה עד למועד פטירתה ביום 11.4.07. לטענתו, המנוחה המשיכה להיות בגדר "עובדת מבוטחת", גם לאחר שהחלה לקבל קצבת זקנה, זאת נוכח עקרון הרציפות.

4.   בפסק הדין מיום 1.9.09 הורה בית הדין האזורי על מחיקת תביעתו של המבקש מהטעם כי כתב התביעה אינו מגלה עילה, ומאחר שהמבקש או בא כוחו לא הודיעו לבית הדין מאומה בעניין התביעה, לאור החלטת בית הדין מיום 1.7.09.

5.   ערעור שהגיש המבקש לבית דין זה התקבל ובפסק דינו מיום 23.3.10  הוחלט, בהתאם להסכמת הצדדים, כי פסק הדין מיום 1.9.09 יבוטל וכי התיק יוחזר לבית הדין האזורי, על מנת שישמע את טענות הצדדים בנושא ביטוחה של המנוחה בביטוח שארים וזכותו של בעלה לקצבת שאירים (עב"ל 559/09).

6.   בהתאם לאמור, בית הדין האזורי שב ובדק את כלל טענות הצדדים ודחה את התביעה לאשר למבקש תשלום קצבת שאירים וכן למתן הענקה מטעמי צדק. בית הדין קבע כי לפי העובדות המוסכמות על הצדדים, המנוחה קיבלה קצבת נכות כללית מחודש 10/97 ועד לחודש 9/01, והחל מחודש 10/01 היא קיבלה קצבת זקנה. לפיכך, נקבע כי בהתאם לסעיף 238 לחוק, עד לחודש 9/01 ענתה המנוחה על הגדרת "עובדת מבוטחת", והחל מחודש 10/01 ועד למועד פטירתה, ענתה על הגדרת "עקרת בית". עוד נקבע כי לפי סעיפים 240(ב) ו- 246(ב)(4) החל מחודש 10/01, המועד בו החלה המנוחה לקבל קצבת זקנה, יש לראותה כ"מבוטחת" ולא כ"עובדת מבוטחת", אשר אינה נזקקת לתקופת האכשרה הקבועה בסעיף 246(א), לצורך זכאותה לקצבת זקנה. במצב דברים זה, הגיע בית הדין למסקנה כי החל מחודש 10/01 המנוחה לא ענתה על ההגדרה הקבועה בסעיף 253(א), ביחס לתקופת האכשרה המזכה בגמלת שאירים לפי סעיף 252, שכן היא לא מילאה אחר התנאי המקדמי הקבוע ברישא של הסעיף האמור, שהרי באותה העת, מילאה המנוחה אחר הגדרת "מבוטחת" בלבד. 

טענות הצדדים בבקשה

7.   ב"כ המבקש טוען כי שלח את הערעור באמצעות דואר בתוך המועד הקבוע בחוק, (הגם שאינו נוקב באיזה מועד נעשה הדבר), אלא שלדבריו נמסר לו על ידי מזכירות בית הדין כי הערעור הוגש באיחור של מספר ימים. במסגרת הבקשה להארכת המועד טוען ב"כ המבקש כי האיחור לא היה בשליטתו, שכן נבע מעיכוב בהמצאת הדואר ליעדו. ב"כ המבקש מבקש להיעתר לבקשה לפנים משורת הדין, מן הטעם שמדובר באיחור של מספר ימים בודדים וכי הערעור עוסק בשאלה משפטית מהותית, היינו בזכויותיו של אלמן לקבל קצבת שאירים מאשתו המנוחה.

8.   הבקשה הועברה לתגובת המוסד, המתנגד לה מכל וכל.

      לטענת המוסד, טענות המבקש אינן עולות לכדי "טעם מיוחד" המצדיק הארכת מועד להגשת ערעור. לטענתו, פסק הדין ניתן ביום 4.4.12 ואילו המבקש פנה בבקשה להארכת מועד ביום 10.10.12, כחצי שנה לאחר מכן, ללא צירוף כל תצהיר לתמיכה וללא פירוט המועדים הרלוונטיים הנקובים בבקשה. לפיכך, לטענת המוסד, די בנסיבות אלה בכדי לדחות את הבקשה. עוד טוען המוסד כי המבקש לא הצביע על נסיבה שמחוץ לשליטתו שמנעה ממנו להגיש את הערעור במועד. לטענתו, המבקש אף לא פנה למזכירות לברר מדוע עותק מהודעת הערעור עם חותמת "נתקבל" לא התקבל לידיו, ומדוע נמנע מלברר העניין במשך חודשים ארוכים. גם לגופו של עניין, טוען המוסד כי סיכויי הערעור נמוכים. לטענתו, פסק הדין מפרט את הוראות החוק הרלוונטיות ודוחה את התביעה בקובעו כי לא התקיימו במבקש התנאים הנקובים בהוראות החוק.

9.   בתשובתו לתגובת המוסד חוזר ב"כ המבקש על טענותיו כי העיכוב בקבלת הערעור, בפתיחת התיק וכן בקבלת הבקשה אינו באחריותו או בשליטתו. כן צוין כי לאור הודעת המזכירות בדבר קבלת הערעור באיחור, שיגר ב"כ המבקש למזכירות בית הדין את הבקשה להארכת מועד כבר ביום 28.8.12. אולם, המזכירות סירבה לקבל את הבקשה לרישום מהטעם שהתקבלה באמצעות פקסימיליה, שלא בהתאם לתקנות. עוד חזר טען ב"כ המבקש כי היה מדובר בתקופה של פגרת בתי המשפט, וכן בתקופה של חגים וחזר על הטענה כי הודעת הערעור נשלחה לבית הדין לפני תום המועד להגשתו. כן מציין ב"כ המבקש כי מדובר בעניין מהותי העוסק בזכויותיו של אלמן לקבלת קצבת שאירים. לטענתו, פסק הדין מפלה את המבקש לקבל קצבה, ומקפח קבוצה גדולה של אוכלוסיה במצב דומה ומשאיר אותם ללא זכויות.  

      דיון והכרעה

10. בהתאם לתקנה 125 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב - 1991, בית הדין מוסמך להאריך את המועד להגשת הליך ערעורי "מטעמים מיוחדים שיירשמו", כדלקמן:

"מועד או זמן שקבע בית הדין או הרשם לעשיית דבר שבסדר הדין או שבנוהג, רשאי הוא, לפי שיקול דעתו ובאין הוראה אחרת בתקנות אלה, להאריכו מזמן לזמן, אף שנסתיים המועד או הזמן שנקבע מלכתחילה; נקבע המועד או הזמן בחיקוק, לרבות בתקנות אלה, רשאי הוא להאריכם מטעמים מיוחדים שיירשמו".

11. הנה כי כן, בהתאם לתקנה 125 הנ"ל, על המבקש הארכת מועד להגשת ערעור להצביע על "טעם מיוחד" אשר יצדיק היענות לבקשתו.

הצורך להצביע על "טעם מיוחד" נובע מכלל סופיות הדיון, לגביו נפסק: "סופיות הדיון מחייבת תחימת מועדים להתמשכותם של הליכים, כאשר בחלוף זמן סביר מסיומם, מתגבשת צפייתו של הצד שכנגד כי מסכת ההתדיינות בה נטל חלק תהפוך לנחלת העבר... לאור עקרון "סופיות הדיון" עומדת לצד שכנגד הזכות לכלכל ענייניו מבלי שחרב הערעור תהא תלויה על צווארו זמן ממושך"

[ראה: עא"ח 49/06 איגור סומרוקוב - מדינת ישראל, (מיום 21.12.2006)].

לאור זאת, "כנגד האינטרס של סופיות הדיון חל על המערער נטל ההוכחה לכך שהתקיים "טעם מיוחד" שלא היה בשליטתו ושבגינו נבצר ממנו להגיש את הערעור או לבקש הארכת מועד להגשת ערעור"